גדלתי במשפחה שבה הרגילו אותי להאמין שאני לא ראויה לקבל אהבה מעצם היותי… תמיד הייתי צריכה להתאמץ להתאים לסטנדרטים של אחרים, לציית להוראות שלהם ולעמוד בציפיות שלהם וכשזה לא קרה… הייתי חווה מהם דחייה וסלידה ואפילו עונשים.

בבית ספר עשו עליי חרם והייתי ילדה דחויה, צחקו עליי, הרביצו לי וזה גרם לי רק לשנוא את עצמי יותר.

הייתי פוגעת בעצמי פיזית ונכנסת למערכות יחסים רעילות עם גברים רק כדי לקבל אישור. 

לא משנה כמה התקדמתי בחיים, חוויתי שוב ושוב את סיפור ה"שעיר לעזאזל".

הרגשתי שלא משנה כמה אני מנסה, זה אף פעם לא טוב מספיק… אף פעם לא מזהים את האיכויות שלי… אף פעם לא מעריכים באמת את המאמץ שלי… וזה הגדיר את מערכת היחסים שלי עם עצמי.

היו אוהבים אותי – הייתי מרוצה

היו סולדים ממני – סלדתי מעצמי

השנה חוויתי את הטרנספורמציה הסופית שהייתי זקוקה לה כדי סוף-סוף לאהוב את עצמי בלי תנאי.

חוויתי פרידה והרגשתי ש"נשבר לי הלב". טסתי לקצה השני של העולם לחפש "את התרופה" ושם מצאתי את עצמי הכי בודדה שאי פעם הייתי. מדינה זרה, אנשים זרים, לבד לגמרי עם כרטיס ONE WAY ו-0% אומץ לחזור לישראל בלי שקיבלתי איזה הארה. 

הלכתי לסדנה טיפולית שהציפה לי תסמיני פוסט-טראומה ששנים לא התמודדתי איתם,

הכרתי בחור חדש ומערכת היחסים איתו התקדמה WAY TOO FAST וכל הגבולות שלי נחצו,

הקשר עם החברות מהבית קצת התרחק, המשפחה שלי היא לא ה-GO TO שלי כשקשה לי,

וכל זה בזמן שיש לי תלמידים ולקוחות ללוות… הגוף שלי בדיוק קרס משחיקה והייתי מרותקת למיטה במשך כמה ימים טובים לבד, עם ההזיות שלי והשדים שגם ככה התרוצצו לי בראש.

טוב… מה פאקינג עושים?!

למרות שפחדתי למות, אמרתי לעצמי…

"וואלק דור. יש לך את כללל הכלים לטפל בעצמך עכשיו מ-0, קדימה."

העפתי כל אדם וכל דבר שהפריע לי להיות ממוקדת בעצמי והעלתי את הסטורי הבא: